מדיטציה, ויפאסנה, בודהיזם - בית בהאוונא
  דף הבית arrow הרהור ולימוד arrow יחסי מורה-תלמיד
רביעי, 20 יוני 2018
 
 
בית בהאוונא לוגו
יחסי מורה-תלמיד הדפס דואל

 "שים לב לצהלת ארוחתן של הציפורים!":
יחסי מורה-תלמיד בדרך הבודהיסטית

מאת ד"ר תור גונן

אני מודה לכל התנאים והמורים החיים והמתים על הטוב שהעניקו לי כשהשליכו אותי אל הדרך. תודה לאבי ולאילן על ארגון הסמינר.

אחד ממורי הדהרמה הידועים בישראל שאל אותי אם פגשתי את המורה הזה והזה שחי בארץ רחוקה. אמרתי לו "לא". הוא הניד בראשו ואמר "חכי עד שתפגשי בו, הוא הדבר האמיתי!". "ומה אתה, הדבר השקרי?" שאלתי אותו בתדהמה. בשיחתנו  לא נראה לי שהוא התייחס או הבין את שאלתי, שהרי אני אינני "המורה ההוא, האמיתי". כשנוכחים באמת אין מקום להררכיה. אמיתי, שקרי, אלו התייחסויות ברמת היחסי, המוסכמות. המורה ההוא אולי דבר על מוסכמות, אני עניתי לו במוחלט. וחוץ מזה, כיצד יכול להתרחש מתן ציון של זה השקרי על זה האמיתי? אתמהה מאד.

יחסי מורה-תלמיד הוא נושא שתמיד ענין אותי, גם מעצם עבודתי עם סטודנטים במערכת החינוך וגם מעצם פגישתי במורים ובתלמידי-הדרך. הספר שלי 'עד שחמלה תתעורר' מתמקד כולו ביחסים האלו ומצביע על כך שמורה ותלמיד הם הגדרות מושגיות בלבד, שאין טעם להתפס להבחנות שלהן, כפי שאין טעם להתפס למושגים של אמיתי ושקרי כי דבר אינו ניתן להיות מגודר במושג ממצק, זו איננה המציאות. זה רק מקל עלינו את ההתנהלות היום-יומית בה, אבל חסר תוחלת אם אנחנו נאחזים בו.

למעשה, היקום כולו הוא מורה שלנו כי האמת ספוגה בכל התופעות בטבע, בהכרה האנושית ובדברים. אנחנו יכולים להתעורר לטבע הדברים. הבעיה היא חוסר היכולת הזמני שלנו לראות את זה. נקרא לזה עוורון, אבק בעיניים, שינה, אסטיגמטיזם, עיוותים בתפיסת המציאות (ויפלאסות), בורות. כאן, מורה בשר ודם, כחלק מן היקום וחלק מן התנאים, עשוי להעניק לנו באופן כן מהבנתו ומנסיון חייו ולהזכיר לנו לפקוח עיניים. אני מדגישה את המלה 'עשוי', כי לא מובטח לנו כלל מפגש עם מורה ועם דרך. זה איננו חלק ממגילת זכויות האדם. אנחנו יכולים לתת למורה לחלוף על פנינו מבלי שנזהה אותו. לא רק משום שלא עלתה על דעתנו האפשרות לפגוש במורה ולא רק משום שאין לנו כל רצון לראות ביקום או באדם כלשהו 'מורה', אלא משום שאין למורה תבנית קבועה או כזו המתאימה בדיוק להשקפות שלנו אודותיו. כתופעה אנושית הוא גבר, אשה, זקן, צעיר, בעל בית או עוטה גלימה, מיושב בדעתו או מטורף לכאורה.

הסוטות בקאנון הפאלי מלאות בהדגמות ליחסי מורה-תלמיד בדו שיח, בשתיקה, באקטים של עשיה או אי-עשיה, ובשלל התנהגויות. לעתים המורה בסוטות הללו הוא הבודהה עצמו, לעתים נזיר בכיר אחר. אבל החקירה, התמיכה הפסיכולוגית, הנכונות להחלץ לעזרתו של תלמיד כאדם, כמו גם הכנות והאותנטיות הם לב הענין ביחסים אלה. למרות שאין תיאורי רגש רבים בסוטות, עצם האקטים שבהם נוקטים הבודהה ותלמידיו מלמדים על היחסים בין מורה ותלמיד. כאשר סונה ב"משל הקתרוס" (6.55 AN, אנגוטרה ניקאיה) רוצה לעזוב את חיי הנזירות משום שאיננו "מצליח" בתרגול כפי שרצה, הבודהה, באמצעות הכוחות המנטליים שלו, משגר עצמו אליו מיד, מונע את עזיבתו ומסביר לו במדויק מה היה שגוי בתרגול שלו.

מורה צריך להיות מדויק בהוראתו ולשם כך נחוצה יכולת לראות את מצבו של התלמיד, או את זה המכנה עצמו תלמיד. ב"סוטה של באהיה" ( Udana 1.10), באהיה עושה מיד את כל הדרך אל הבודהה ומתחנן לפניו להורות לו מיד את הדרך. הבודהה דוחה את צרכיו שלו, נעתר לבאהיה ואומר בקצרה את השיעור שאותו באהיה היה צריך לשמוע: "בנראה יש רק הנראה, בנשמע יש רק הנשמע, במוחש יש רק המוחש ובנחשב יש רק הנחשב". הבודהה מבין את דחיפות שאלתו של באהיה, ובה בעת הוא גם מבין שבאהיה יודע את משמעותה של הדחיפות, סמווגה. ואכן, לאחר השיעור שהבודהה נותן לו באהיה נפגע ומת.... מורה ותלמיד צריכים לראות מהו התרגול שלהם, ולעשות את שנחוץ כרגע.

היום יש מבחר רחב של מורים ומבחר רחב של תלמידים, העלולים בטעות לראותם עצמם כלקוחות שהמורה צריך לרצותם. דרושה גמישות מנטלית ורמה גבוהה של חופש פנימי אצל מורה כדי לא להיות עקבי באופן אוטומטי, וכדי לא להיות מחויב לרצונותיו של התלמיד אלא לצרכיו. לעתים, נראה עמדה אמביוולנטית ביחסם של תלמידים אל המורה. הם רוצים מורה, אבל הוא צריך להיות בדיוק מה שהם רוצים שהוא יהיה: שיעניק ידע שיספק סקרנות אינטלקטואלית, שתהיה בו מידה מדודה של רכות דיבור וחדות מבט, שיהיה ניחן באלגנטיות פירואטית מבחינה שפתית, שיתן הדרכה לתרגול פורמלי ולא פורמלי אבל לא כזו שמחייבת אותם מדי ושחלילה לא תייגע אותם. הקשר בין מורה לתלמיד הוא עמוק ומחייב, ואיננו רק קשר של נחמדות, של "חום מקצועי", כעמדה שהתלמידים אולי מצפים לה. הלימוד מעורר התנגדות, וכדי ללמוד וללמד צריך אמון, כנות ומחויבות. מחויבות עמוקה של שניהם מאפשרת למורה לומר את דבריו ולא רק להשתדל להיות נחמד כי אחרת התלמיד ילך! שילך!

ביחסי מורה-תלמיד יש בדרך כלל סכנה בהשלכה של דמות אידאלית על המורה. לעתים יש ציפיה  לא ריאלית של תלמידים שהמורים יהיו מושלמים על פי ציפיותיהם. אחד התלמידים העביר על אג'אהן צ'הא ביקורת חריפה ואג'אהן צ'הא עונה לו: "אל תחפש את הבודהה מחוצה לך". מוטב, איפוא, לתלמיד ולמורה כאחד לראות האחד את השני כבודהה וכבן אדם, כי גם מורה צריך עדיין לשאת באורך רוח את הדפוסים הקארמתיים שלו, ולדעת שהוא תלוי תנאים. המורה, היושב בדרך כלל מקום מסוים, רפרזנטטיבי, כאלו נולד ונוצק שם ואין לו אף פעם כאב שיניים, הוא מופע מטעה מאין כמותו: ברחוב הוא  קונה ירקות, צוחק מעט, רוגז מעט, חם לו, הוא חולה, יש לו העדפות.

אנחנו בדרך כלל מתמקדים בתפקידו ובעמדתו של המורה, אבל המורה אינו מתקיים בנפרד מן התלמיד. אפשר לשאול מהי עמדתו של התלמיד ומה נדרש ממנו כדי שתתאפשר נוכחות מיטיבה של מורה. אהבה? הכרת תודה עמוקה? כאן כל אחד יכול לענות לעצמו על השאלה. יש שתלמיד מצמצם בטעות את דמותו של המורה לדמות בעלת תפקיד דוקטרינרי, אקדמי, לימודי, המעביר מידע: זה איננו משחק לטובת שניהם. מורה איננו פסיכואנליטיקאי היושב מאחורי המטופל ונותר עמום. הוא נוכח. חייו הם שיעור.

מורה ותלמיד נמצאים כל הזמן בתהליך דינמי של התהוות גומלין. אז אין מורה ואין תלמיד, ובכל אופן, יש מורה ויש תלמיד ושניהם מתהוים זה מכוחו של זה, ואם המורה קשוב, הוא מוצא עצמו תלמידו של התלמיד, ההופך מורה עבורו! תמיד אזכור את השיעור שנתנה לי דפנה, תלמידתי האהובה, הנבונה, כשאמרה לי: "תור, את מדברת אל אנשים כאלו הם מבינים כבר הכל! את טועה!" כן, מורה חייב לאפשר לתלמיד להאיר את עיניו, אבל כדי שהדינמיקה תוכל להתקיים יש צורך במסגרת מספיק יציבה כדי לאפשר הכלה של מה שמתגלה בעבודה הטרנספורמטיבית אצל שניהם. אם אין אמון, כנות ומחויבות, העבודה נעשית מיותרת עבור שניהם.

מורה צריך לפתח יכולת לדייק, יכולת לאזן ובעיקר –  הכרה בקוצר ידו. הוא יכול להדגים את האמיתות, את מה שהוא מלמד, רק באמצעות ההתנסות בחייו שלו. הוא איננו יכול להיות תאורטי או אנונימי. אם הוא מיומן - הוא ילמד דבר והיפוכו כי אין שיטה אחת המתאימה לכל. על האחד ללמוד לשתוק, על האחר ללמוד לדבר. יחד עם זאת, יהיו דברים שתמיד יודגשו. אני מדגישה דחיפות, אין "מניאנה" (מחר). לאלו הנוטים להקל ראש ולעשות דברים באדישות, כלאחר יד, אני אומרת לעשות כל דבר כאלו הוא הדבר האחרון שהם יעשו בחייהם, לכתוב את הדו"חות שלהם כאילו כתבו צוואה אחרונה. לאלו הלוקחים כל דבר ללב ועושים הכל בחרדת מודעות-יתר אני אומרת שהחיים שלהם אינם תלויים בהצלחה או בכשלון, שאפשר לקחת את הדברים בקלות רבה יותר. אני מזהירה שהבנה לא נכונה של אי האחזות היא לשון ערמומית המתרצת חוסר מחויבות וניתוק. אני אומרת לחזור לתרגול, שוב ושוב, לדעת שאין לחם חינם בבודהא-דהאמה, לדעת שאין דרך אלגנטית להוציא את שאריות הדיסה מן הסיר. אני מדגישה שצריך להשביח את מה שקיבלנו או לפחות לא לרבב אותו. אני מדגישה סבלנות וסבולת (קהאנטי) כי אלו המורים הנוראיים והמעולים שלי בימים של הסתר פנים. תמיד להכיר תודה, ותמיד השתאיתי שהכרת תודה (קטניו) איננה חלק מרשימת 10 השלמויות (פראמיס). לשים לב ולדעת שיש גבול דק בין נחישות (אדיטן) ובין האחזות עיקשת בצורה, בדפוס או בתרגול. לתת אמון כי אין ברירה אחרת. לא לפחוד לצעוק, להתחנן, לעודד, לבעוט. אחרת איך נפגוש את קשיי הדרך? בעיקר, אסור לשכוח: אנחנו כותבים את הסוטרה של חיינו.

מורה הפועל מתוך כוונת לב שלמה חייב, בין השאר, להיות האקר, אמן יצירתי, מיילד, הורה ומוציא להורג. הוא חייב לדעת באופן אינטואיטיבי את חוקי היקום, לדעת את תעתועיה של ההכרה האנושית בכללה ואת המורכבות הספציפית של מי שפונה אליו, לא להסס לפרוץ באמצעים יצירתיים את עקשותו של התלמיד כדי להנכיח לו את המקור לסבלו שלו ובה בעת להאמין ביכולתו להשתחרר מסבל מיותר. אולי כדי לעשות זאת המורה עצמו צריך לדעת פרק בהלכות סבל. לפחות למיטב הבנתי. מורה חייב לדעת את הכאב, כי ללא ידיעת סבל, מבלי לחדור לעומקו, אף מורה לא יהיה מורה טוב. הבנה לא נכונה של סבל, דחייתו או סירוב להודות בו מעקרים, משטיחים את העומק הרגשי, ומותירים את הלימוד במישור האינטלקטואלי. זה יכול להיות מעניין אבל לא מועיל.

מורה דהאמה טוב הוא פרקטי לחלוטין בגישה שלו, ועם זאת, הוא מקור להשראה, כל עוד אנחנו זקוקים להשראה. מורה שיש בו מן המשורר תמיד יסב את תשומת לבו של תלמיד מדוכדך לצהלת ארוחתן של הציפורים. לעתים כלל לא נוכל לחזור על מלותיו של המורה, רק התחושה תשאר בנו . הדברים שהוא אומר לנו מקלים, מרווים, מצליחים להצביע על ההתרחשויות היום-יומיות הטריוויאליות, כביכול, כעל ארועים בעלי יופי ייחודי. אבל תפקידו של המורה איננו לעורר בנו השראה כדי שנוכל להמשיך בחיי היום-יום, הגם שזה קורה באופן טבעי. תפקידו הוא לפקוח את עינינו. העבודה אתו תובענית, כי היא איננה אינפורמטיבית אלא טרנספורמטיבית: שינוי האופן שבו אנחנו תופסים את העולם. מערכת היחסים הזו מערבת קשת שלמה של מצבי הכרה והתנהגויות. אהבה, יראה, סבלנות, תסכול, בהלה, כמיהה לקרבה, רצון להיסוג, התפעלות, אכזבה, בכי, צחוק, קוצר יד, חסד ועוד.

מורה פועל מתוך זמנו ומחוץ לזמן, מתוך תרבותו ומחוץ לכל תרבות, מתוך אופיו ומחוץ לאופיו כי הוא חי את חייו כדהאמה, כי לדבריו יש ערך אוניברסלי, כי יש ביכולתו להנכיח את האמת. יחד עם היכולת שלו להנכיח אמת הוא איננו מאבד מן המאפיינים האישיותיים שלו, וטוב שכך! הוא יכול להיות פואטי, יבשושי, דרמטי, רך, חמור סבר ועוד ועוד וכולם גם יחד. מורה מיומן אינו מלמד תיאוריה, ולמיטב ידיעתי הבודהה עצמו לא נסמך על כתבים מקודשים. הוא לימד מתוך התנסותו שלו, והתנסות ישירה היא אחד העיקרים המרכזיים בהוראה הבודהיסטית. מורה יכול ללמד אך ורק את הדרך שבה הוא התנסה. בסוטה "השעור הגדול בגוסינגה" (מג'הימה ניקאיה 32 ) מתכנסים בכירי תלמידיו של הבודהה והולכים אל סריפוטה כדי ללמוד, והוא, במקום ללמד אותם, בוחר לשאול אותם "איזהו הנזיר שיוכל להאיר את חורש עצי הסאלה בגוסינגה"? לפי מיטב הבנתי, השאלה, המנוסחת באופן פואטי, מכוונת למעשה לשאלה מה ללמד וכיצד ללמד, וכל נזיר נותן תשובה משלו, המבהירה את דרכו האישית בהוראה באופן אותנטי אך ורק על סמך התנסותו, כי אי אפשר לדקלם את הדהאמה.

סריפוטה מעיד שניתן לו ללמד שליטה עצמית משום שהוא עצמו מתרגל זאת; אננדה, מלווהו האישי של הבודהה, שניחן בזכרון מעולה, אומר שיכול ללמד זה אשר למד רבות, חרט בזכרונו  את השיעורים, חקר, חדר היטב לעומקם וביסס את אשר למד; רוואטה מדגיש את הוראתה של מדיטציה כנזיר המתגורר בבקתות ריקות ומתענג על מדיטציה בהתבודדות וזו דרכו שלו ללמד; אנורודהא, שניחן בראיה על-אנושית הסוקרת אלף עולמות, אומר שניתן ללמד באמצעות העין השמיימית שהטהרה והתעלתה על האנושי; מהא-קסיאפה עונה שהוא עצמו אוכל מזון נדבות ומדבר בשבח אכילת מזון-נדבות, הוא עצמו לובש בלויי-סחבות שנדחו ומדבר בשבח לבישת גלימות העשויות מבלויי-סחבות שנדחו, לו עצמו יש מעט משאלות והוא מדבר בשבח מיעוט משאלות, הוא עצמו שבע-רצון ומדבר בשבח שביעות הרצון ואת אלו הוא מלמד. סריפוטה מסכם ואומר: "ידידים, כולנו דיברנו מעומק השראתנו. הבה נלך אל המבורך ונדווח לו על הענין. וכפי שהמבורך יענה לנו – כך נזכור את תשובתו". הבודהה אומר "כולכם דיברתם כראוי, כל אחד בדרכו שלו. שמעו גם ממני איזהו הנזיר שיוכל להאיר את חורש עצי הסאלה בגוסינגה.  כאן, סריפוטה, כאשר נזיר סיים לקבץ את מזון-הנדבות שלו , לאחר ארוחתו, הוא יושב, משכל רגליו, זוקף את גוו, ובבססו תשומת לב בהכרתו, הוא מחליט בנחישות 'לא אקום ממקום שבתי עד אשר על ידי אי-הצמדות הכרתי תהיה חופשיה ממגרעותיה. נזיר כזה יכול להאיר את עצי הסאלה  בגוסינגה".

יחסי מורה-תלמיד הם מן הקשרים החשובים, הטעונים, העדינים והחיים ביותר שאדם מקיים בחייו, ואינם נופלים בחשיבותם מיחסי הורה וילד ומיחסים במערכת זוגית. זיהוי המורה הוא רגע סינגולרי של ערות, הזדמנות שנדמה שהיא מחוץ למהלך הרגיל של החיים, והמפגש אתו משנה את חייו של אדם: שם מתחילה עבורו דרך חיים שונה. לא פחות חשוב מכך הוא רגע זיהוי התלמיד. הבחנתו של מורה המזהה תלמיד כניחן בהבנה דקה נודעת מסיפור העברת הקערה והגלימה מפטריארך הזן ה-5 לחוי ננג. אג'האן צ'אה זיהה את אג'אהן סומדהו ושלח אותו להקים מנזר במערב וללמד את הדהאמה, וגרם בכך לאדוות תרבותיות ורוחניות רבות בחברה המערבית. במנזרים יש מערכות הסמכה פורמליות להוראה אבל היום במערב זה איננו הפרמטר היחיד. למעשה, רק תלמידים הנוכחים ביכולתו של אדם לגרום להם לראות את המציאות נכוחה הם אלו המסמיכים אדם למורה, אף שלא קיבל הסמכה נזירית פורמלית להוראה. כן, כל נזיר אחרי 10 וואסות נקרא אג'אהן, או אצ'ריה, כלומר, מורה. אבל האם הוא מורה? זו כבר שאלה. כדי להשליך עצמנו להוראה צריך בשלות מנטלית. בכל מקרה לא נראה לי שיש איזו שהיא הסמכה פורמלית שיכולה להפוך אדם למורה!

לעתים, אדם שסבל דיו, זה שחיפש ביאוש אחר ליבת עץ ("הסוטה על דימוי ליבת העץ" מג'ימה ניקאיה 29), אחר שחרור, כי "הבין שהוא עבד לסבל, ושחייבת להימצא דרך לסיים את כל הסבל הזה" - יזהה דרך ויזהה מורה לכשיפגוש בהם.  זה יכול לקרות כשאדם שומע משפט. סריפוטה, או בשמו הקודם אופטיסה, התעורר ונפתחה לו עין הדהאמה לאחר ששמע מאסג'י, קורן הפנים ואציל ההליכות, תלמידו של הבודהה, את המשפט: "כל תנאי מתעורר מתוך סיבות, וחדל בהפסקת הסיבות. זה הלימוד של הטטהאגטה, המודט הגדול". הסוטה מספרת שדו-שיח זה התרחש לאחר שאסג'י נשאל בתמיהה על ידי אופטיסה למקור יופיו, שאותו הוא יחס מיד לידע רוחני ולמורה שאצלו אסג'י לומד. אסג'י עונה לו שהוא איננו נמצא זמן רב בקרבתו של הבודהה, אבל הוא חב את יופיו  לתובנה של חלופיות שהבודהה אמר לו (סוטה אופטיסה-פסין, שאלתו של פטיסה , וינאיה 1.23.1). חוי ננג  מספר על ההתעוררות הראשונה שהתרחשה בהכרתו כששמע מישהו קורא משפט מתוך סוטרת היהלום "להפעיל את ההכרה מבלי לדבוק בדבר" ומיד בקש למצוא את המורה שאמר זאת. ידועה הפגישה בין רם דאס לנים קרולי באבה, שאודותיה מספר רם דאס בספרו Be Here Now . רם דאס, או בשמו הקודם, ריצ'רד אלפרט, פרופ' לפסיכולוגיה, יהיר וספקן, שכבר אבד כל תקווה למצוא דרך או להתעורר, פוגש את נים קרולי באבה והמפגש מזעזע את אושיות הכרתו ומשנה את חייו. תודעתו נפתחה לטבע הבודהה.

רם דאס פגש בגורו, בעוד הדרך הבודהיסטית, בתבונה עמוקה, רואה במורה 'חבר טוב/נאצל לדרך', או בלשון פאלי, "קליאנמיטה". בעוד המונח 'גורו' מגלם בתוכו הררכיה, שפיעה של ידע ויכולות בלתי רגילות מכוון אחד והערצה מן הכיוון הנגדי של התלמיד, לצד יחוס משקל רב לאישיותו היחודית של המורה, העלולה ליצור פולחן אישיות ולהיות מקור לאכזבות, הבחירה הבודהיסטית בקונספט הצנוע של 'חבר טוב לדרך' מגלם בתוכו אוירה פתוחה יותר, כזו המאפשרת הדדיות דינמית, וקשר בין אישי שבו מתאפשרת קבלת המורה כאדם בעל אופי מסוים, בעל התניות מסוימות. המונח "קליאנמיטה" טומן בחובו נימה של אנדרסטייטמנט, הבאה לידי ביטוי בדברי הבודהה לווקאלי ב"סוטה של ווקאלי"(סנגיוטה ניקאיה 22.87), שבה מסופר על הנזיר ווקאלי האומר לבודהה שהוא מבקש זה זמן רב לראות אותו אבל כוחותיו הדלים אינם מאפשרים לו ללכת אליו, והבודהה מציע לו לא לקום ממקומו כדי לחלוק לו כבוד, מתיישב לידו ואומר לו : "די לך ווקאלי, מה יועיל לך לראות את הגוף המתועב הזה? זה הרואה את הדהאמה רואה אותי וזה הרואה אותי רואה את הדהאמה". המונח "קליאנמיטה" הוא איפוא קריאה לתפיסה שאינה נאחזת בהאדרה  או בהפרדה הדקה בין 'זה היודע' ובין זה שאינו יודע, ורומז לתלמיד שעליו להמנע מן התעתוע שההבנה השלמה נמצאת אצל מישהו אחר מלבדו. "קליאנמיטה" מגלם בתוכו אזהרה שלא להאחז בדמותו של מישהו כמי שיכול לשחרר אותנו מטפשותנו, למרות שבאופן פרדוקסלי, דווקא הקשר אתו  הוא זה העשוי לשחרר אותנו מטפשותנו ולגרום לנו להווכח בטבע הבודהה, ובכך טמונה החיוניות שלו עבורנו. אז אם נפגוש את הבודהה בדרך, נהרוג או לא נהרוג?

למרות שמורה דהאמה הוא "רק" חבר נאצל לדרך, הכרת התודה העצומה והאהבה שאנחנו חשים כלפיו גורמת לנו להתנהג אליו  לפעמים כאל גורו, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם "קרירותו" המתונה של המונח "חבר לדרך" כי לבנו נפתח אליו. אג'אהן סומדהו מספר שבתחילה הוא לא הבין מדוע כל הנזירים נדחפים סביב אג'אהן צ'אה, ורוצים לרחוץ את רגליו. כעבור זמן קצר הוא הבין! לבו נפתח לאהבה. אנחנו ננצור את מתנותיו של המורה, את המפגשים אתו, את מלותיו, כי הם אלו המפיקים מתוכנו את תמצית טובנו, את מה שאותו אנחנו יכולים להשפיע על העולם כולו. אנחנו שומרים צעדיו כפי שהוא שומר צעדינו. הוא מזהיר אותנו מפני מהמורות אבל מאפשר לנו ליפול בהן, כדי להווכח בעצמנו בהתניות המכשילות ובטעויות תפיסתיות שלנו. הוא מניח לנו להניח את ראשנו על כתפו כדי למצוא נוחם, אבל אינו מאפשר לנו להרדם. מעודד להתבודדות או מדרבן לפעולה ממשית, בשמו של איזון הנחוץ לנו, ובעיקר - מזהיר אותנו שלא ללכת שולל.  

חשיבות נוכחותו של "חבר טוב לדרך" נתפסת הכרחית לקיום חיים ראויים, והדבר מודגש בסוטות רבות, אחת מהן בסוטה "תנאים לחוכמה"  (אנגוטרה ניקאיה 2 .VIII): 'ישנם, נזירים, שמונה גורמים ותנאים להשגת חכמה, שהנה הכרחית לחיים הנעלים אשר טרם הושגו, ולהגברתה, להבשלתה,  להגשמתה ולהשלמתה על ידי התפתחות של חכמה אשר כבר הושגה. אלו שמונה ? כאן, נזיר שם מבטחו במורה או בנזיר מסוים, חבר לדרך שהנו בעמדה של מורה, והוא פיתח כלפיו תחושה עמוקה של בושה ושל יראה מצפונית, ומתייחס אליו בחיבה ובכבוד. זה הגורם והתנאי הראשון להשגת חכמה, ההכרחית לחיים הנעלים... כשהוא חי ומבטחו במורים כאלה, הוא פונה אליהם מפעם לפעם וחוקר: "כיצד הדבר, אדון מכובד? מה משמעותו של זה ? אז מכובדים אלה מגלים את אשר היה בלתי גלוי, מבהירים את אשר הנו עמום, ומפזרים את מבוכתו באשר לנקודות מעורפלות רבות. זה הגורם והתנאי השני להשגת חכמה, ההכרחית לחיים הנעלים...'" 

אנשים נוהגים להצהיר שהם תלמידים של מורה זה וזה. זה ממלא את הלב בתחושת שמחה, מאפשר להם תחושה של קרקע בטוחה, אבל הרי את התובנות שהבודהה העניק לנו הוא השיג בעצמו... מי היה המורה שלו? שני מוריו המיטיבים לא היו אלו שאפשרו לו את ההתעוררות. לכן לפני מותו הוא הדגיש: היו אי לעצמכם...

ההורים שלנו הם המורים הראשונים שלנו לדרך רוחנית, אבל לצערי הם אינם מבינים את האחריות הזו.  הורים רבים אינם מודעים לכך והילדים גדלים בעזובה פנימית. ב'בית בהאוונא' יש אשכול תמונות של המורים שלי. באחת מן המסגרות, ליד הדלאי למה, ראם דאס, אג'אהן סומדהו, גורדז'ייף, אלן ווטס ואחרים, ישנה תמונה של אדם נוסף. המורה הפולני שלי. אבי. ומה היה השיעור שלו עבורי? כנות, טוב לב אוהב, יושר, סבלנות, מצפון, צניעות והסתפקות במועט, אהבת עבודה, דרישה לדעת את עצמנו, תבונה, מחויבות. האין אלו עשרת הפראמיס? הוא תבע ממני במפגיע לדעת את עצמי, ונכשל שוב ושוב. אני לא הבנתי את מה שהוא הבין: את העצמי שהנו מעבר למופעים הקיים בד בבד עם המופעים עצמם, יהיו אשר יהיו. אבל מה שהוא אמר ניחם אותי: 'אף ידע אמיתי אינו הולך לאיבוד'. דבר נוסף הוא אמר: 'הורים לא יחיו לנצח'. אניצ'ה. ואמי? היא הזהירה אותי בתבונתה ואמרה ש'כל אחד הוא עבד לאופי שלו' כשראתה את היאוש העמוק שבו שקעתי משלא הצלחתי למצוא שום הגיון בהתרחשויות בי וסביבי והייתי אבודה באי ידיעה. היא נחמה אותי ואמרה ש'לא כל הימים נגמרים ביום אחד'. הענין הוא שהיום הזה נמשך הרבה מאד שנים. שנים על גבי שנים. כשהדרך נפגשה לי היאוש הפך ליאוש מבורך.

יש שמורה יסרב לקבל תלמיד. סירוב זה איננו רק אטיקט טקסי שבו המורה מסרב מספר פעמים, התלמיד מפציר מספר פעמים ואז המורה נעתר והתלמיד מוצא עצמו לכוד ברצונו שלו. יש שמורה יסרב בתוקף לקבל תלמיד. יש שהקשר בין מורה ותלמיד קצר מאד, יש שהוא ארוך טווח. יש שמורה אומר לתלמיד ללכת, יש שתלמיד עוזב מורה, אבל קשרי הלב תמיד שם. מורה לא יחדל לאהוב תלמיד גם אם נאמרו מלים קשות. אסיים בקטע מתוך 'עד שחמלה תתעורר': "מה ירצה מי שמעולם לא קרא לעצמו מורה ממי שמעולם לא  קראו לו תלמיד? מאומה ממנו והכל עבורו. שיהיה מאושר ונבון, שלבבו לא יגבה ושילך לדרכו. בלי טקס, ללא חניכה, אין הסמכה ואין תעודה. לא בתחילת הדרך, כהבטחה, ולא כאישור בסופה". (עמ' 257). החיים הם מנזר תובעני, ובספרי אחת משתי הגיבורות אומרת לילדתה: "רק אל תשכחי. אל תשכחי את עצמך לרגע. שכחי את עצמך לתמיד.

קטע נוסף מתוך הספר המתייחס ליחסי מורה תלמיד:

"המלים הן רק תזכורת", היא פותחת, "אם אפשר היה ללמוד מספרים בלבד - כל העולם כבר היה חכם. אף ספר לא יוכל לענות לך על שאלה שבוערת בך כרגע, או להצביע על הדפוס שמנהל לך את החיים. ללמוד באמת - אפשר רק מאדם חי. דרך האנרגיה שלו. דרך הבל פיו. דרך מבט עיניים. דרך האינטונציה שלו. דרך הויברציה שלו. דרך קומתו, דרך המחווה שלו, דרך האהבה שלו. המורה. ו'מורה' איננו דווקא זה שישב במשך שנים במנזר. הוא לא נמדד בגלימה שהוא לובש, במספר הרטריטים שעשה, במורים שהוא למד אצלם, בידע הכתוב שצבר, בשושלת שבה הוסמך. מורה הוא זה שבנוכחותו את חשה ערה במלא מובן המלה. מורה הוא זה שבנוכחותו מתעוררת בך חרטה ובושה. מורה הוא זה שמצליח לראות אותך, להראות לך את עצמך ללא חשש עד שהמורה הפנימי שלך מתעורר". אף אדם לא יכול להעניק האצלה לאף אדם אחר. ערכה של האצלה טמון רק ברגש העמוק של ההתרחשות, בעידוד שהמורה נותן ובכוונת-הלב הרצינית שהתלמיד יְיָחֵס לאִימון שהמורה הציע, בין אם זאת קריאת ספרות מסוימת או תרגול מסוים. מסורות מסוימות מאפשרות לאנשים מסוימים להיות בעלי סמכות להעניק האצלה, אבל יש להבין את ההבדל בין סמכות ובין יכולת. להאמין שאנחנו יכולים להעניק האצלה למישהו זו אשליה עצמית והטעיית הזולת. אז אולי יש בסמכותו של מישהו להעניק האצלה אבל אין ביכולתו לעשות זאת. שום האצלה איננה יכולה להציל אדם מבורות ומסבל. רק  תרגול  יום-יומי ואימון מודע שלו עצמו. צריך להבין היטב מה אנחנו מבקשים: להיות חלק משושלת תרבותית, בעלי תואר כלשהו, לקיים טקסים ולהצמד לכל זה או להשתחרר. על האדם להתעורר בעצמו. כן, תמיד טוב שיש חבר טוב לדרך, קליאנמיטה, אבל גם הוא יכול רק להצביע על הדרך ולא להאציל דבר. העובדה שאני יושבת בדרך כלל מולך, כ'מורה', לא אומרת דבר לגבי היותי 'מורה' ואת 'תלמידה'. למעשה, כל אחד הוא כל הזמן גם מורה וגם תלמיד, זה אם את רוצה להתייחס למורה ולתלמיד כמשהו שהוא חיצוני לנו".

"כשהתלמיד מוכן – המורה מופיע" , אני תופסת את עצמי מדקלמת באוטומטיות.

"את בטוחה? אני יכולה לומר לך שהמורה תמיד ישנו. הוא מתגלה כשהתלמיד מופיע" היא קוטעת אותי, "אסור להתקע בעמדה אחת. זה הורג את מה שחי ונושם בנו".

"אנשים עוורים הופכים מישהו ל'מורה ידוע' ואותם אנשים עוורים עצמם הופכים מישהו אחר ללא ידוע! הם ילכו לאן שהולכים כולם, אבל הם לא מבינים שבכך הם משחזרים שוב ושוב את ההתניה שלהם לנהות אחר העדר! "

(שיחה ב"שבילים רבים דהארמה אחת" סמינר הקבוצים 18.12.15)

 


 

 

 

 
< קודם   הבא >
 
Back! Top!