מדיטציה, ויפאסנה, בודהיזם - בית בהאוונא
  דף הבית arrow הרהור ולימוד arrow הזדקנות היא תעלת הלידה של המוות
שבת, 20 אוקטובר 2018
 
 
בית בהאוונא לוגו
הזדקנות היא תעלת הלידה של המוות הדפס דואל



                           הזדקנות היא תעלת הלידה של המוות
                           שיחה של תור גונן ואיתמר בשן בכליל
                                            20.6.2015
 
 
"במסגרת חוכמת ההזדקנות, לפני שאני מתיישב עם אנשים אני הולך לשירותים", אומר איתמר. "זה לא היה כך פעם, אבל זה כך עכשיו. בנוסף, מפגש עם אנשים שהכרנו בעבר הרחוק מהווה עבורנו מראה לתהליכים שאנחנו עוברים, ואני אומר את זה כי יושבת  אתנו במעגל אילנה, שלמדה אתי לתואר שני לפני קרוב ל-35 שנה.

כשכרמל בִּקְשָׁה שנשתתף בכינוס הזה תור מיד אמרה 'כן' ואני מיד אמרתי 'לא'. מה זה אומר לכם? הנה אנחנו כאן. כשהיא בִּקשה נושא לדיון במעגל הצענו 'התמסרות', או מה התהליך של ההזדקנות דורש, מה השלב הזה בחיים דורש. ובואו נזכור שאנחנו לא מדברים על זקנה, אנחנו מדברים על הזדקנות, שלמעשה כל הזמן מתרחשת. אנשים צעירים לא מודעים לזה אבל היא כל הזמן מתרחשת.

אני יליד תחילת שנות ה-50 וגדלתי בבית קטן במידותיו, בית של אחרי שואה, שבו סבתא שלי ואחות של סבתא שלי שדעכה אט אט לקראת מותה מסרטן, גרו איתנו. כך שזִקְנה היתה מאד נוכחת עבורי. גרנו בבית הזה הורי, אני ואחי. בערך בגיל 7 אח שלי אמר 'אני לא אעבור את גיל 60. אם אגיע לגיל 60 אתאבד כי הזקנה היא דבר איום ונורא.' הוא אמר את זה כשהוא היה בערך בגיל 13. הוא התאפק עד גיל 52, האקדח היה מונח שם מגיל מאד צעיר, אבל לא על זה אני רוצה לדבר אלא על העובדה שמגיל צעיר הזִקְנה היתה נוכחת בבית וזה לא היה 'עניין' מבחינתי. זה היה נורמלי. 

אחי היה הראשון שעורר אותי לעובדה שזקנה היא מצב של קושי וחשבתי על זה בהקשר של הבודהה, שעל פי המסורת לא ידע שהדבר הזה, זקנה, קיים בעולם עד גיל מאד מאוחר. רק בגיל 29 התברר לו שזקנה קיימת. מה שעורר אותו לצאת לדרך, לחיפוש הנאצל, היו אותם ארבעה הדוודוטאס, השליחים השמימיים: אדם זקן, אדם חולה, גוויה וסאמנה, מחפש רוחני. גם המורה שלנו, אג'אהן סומדהו, מדבר על זה שבהתחלה הוא עצמו היה רק דוואדוטה אחד, נזיר. אחר כך הוא הפך גם לדוואדוטה השני, זקן. בקרוב הוא יהיה השלישי והרביעי, חולה ומת. אז איפה הזקנים יכולים לשמש אותנו כשאנחנו עדיין לא שם, כתזכורת מעוררת למצבנו?

כשאני אומר התמסרות, ההבנה שהדברים הם כך, כנושא של מעגל השיחה שלנו, אני אומר שזה איננו הכל. בתוך תהליך ההזדקנות, ההתמסרות הזו צריכה להשען גם על עבודה פנימית, סוג של נחישות שאותה אנחנו מפתחים. אם רק נתמסר לתהליך מבלי לעשות עבודה פנימית בדרך, נגיע בסוף ימינו למצב שמתואר בדהמפדה, שממנה אני אצטט שני פסוקים, 155 -156, בתרגומו של אסף פדרמן:

"אלה שבצעירותם לא הנהיגו חיים רוחניים... דועכים כמו עגורים זקנים באגם בלי דגים". "אלה שבצעירותם לא הנהיגו חיים רוחניים... שוכבים כמו חיצים שנורו מקשת מתאבלים על עברם".
ובתרגום של אג'אהן מונינדו: "אלה שבצעירותם לא הנהיגו חיים רוחניים... שוכבים כמו חיצים שהחטיאו את מטרתם".

אחד מן הרגשות העמוקים המלווים זקנה, שמעתי את זה גם בהפסקה וגם במעגל הקודם שבו השתתפנו, הוא פחד. פחד מ'מה יהיה אם זה וזה יקרה לי: אם אני אאבד יכולות, אם אצטרך להיות סיעודי, במחלקה סיעודית', ועלתה השאלה 'אם אאבד יכולות מנטליות - מה המשמעות של אותה התכּוֹננות לזקנה? מה המשמעות של מודעות עם אובדן היכולות המנטליות? פחדים רבים. מבחינתי, הדרך להתמודד היא להגיע למצב ההוא מוכן ככל שאני יכול, שזה אומר עבורי עבודה פנימית בלתי פוסקת, לדוגמה, הרהור תדיר על חמישה נושאים שהבודהה-דהאמה מציעה לנו באופג'טהאנה סוטה באנגוטרה ניקאיה:

קיימות חמש עובדות, נזירים, שרצוי לכל אחד, בין אם איש או אשה, בעל-בית או נזיר, להרהר בהן לעתים קרובות. מהן החמש?
- "אני בודאי אזדקן; אינני יכול להתחמק מזקנה".
- "אני בודאי אחלה; אינני יכול להתחמק ממחלה".
- "אני בודאי אמות; אינני יכול להתחמק מהמוות".
- "יהיה עלי להפרד מכל אשר אהוב עלי ויקר לי".
- "אני הבעלים של פעולותי, היורש של פעולותי, נולדתי מתוך פעולותי, אני קשור דרך פעולותי, פעולותי פורשות חסותן עלי. תהיינה פעולותי אשר תהיינה, טובות או רעות - אותן אני אירש".

כשאנחנו מביאים את הסוּטה הזו לקריאה ולהרהור בקבוצות הלימוד ב"בית בהאוונא", יש אנשים ששואלים בתרעומת 'למה בכלל צריך להתעסק עם הדברים האלה? אלו מחשבות לא נעימות, האם זה איננו מדכא?" אבל אז, ממשיך הבודהה באותה הסוטה ואומר:

"כעת, מאיזו סיבה על איש או אשה, בעל-בית או נזיר, להרהר לעתים קרובות בעובדה שהם בודאי יזדקנו וכי אינם יכולים להתחמק מזקנה? יצורים בעודם צעירים מתגאים בצעירותם; מסונוורים על ידי גאוה זו בצעירותם, הם מקיימים אורח חיים בלתי ראוי במעשים, במילים ובמחשבות. אך בזה המהרהר לעתים קרובות בודאות הזקנה, הגאוה בצעירות תעלם לחלוטין או תחלש. מסיבה זו יש להרהר לעתים קרובות בעובדת ההזדקנות".

היוהרה של הצעירים, כמו גם היוהרה של הבריאים והיוהרה של החיים, כפי שמצוין בהמשך הסוטה, גורמת לאנשים להקפיד פחות בקאמה (קרמה) שלהם, בפעולות שלהם, בדיבור שלהם, במחשבות שלהם, כי נראה כאילו הנעורים, הבריאות והחיים יהיו שם לנצח. והבודהה ממשיך בדבריו בסוטה: 

"[אך] בזה המהרהר בעובדות אלה לעתים קרובות, מופיעה הדרך. כעת הוא בעקביות שואף לדרך זו, דבק בה ומפתח אותה, ובעודו עושה זאת, הכבלים ננטשים  והנטיות הסמויות נהרסות". 

 כלומר, יש משהו שהופך ענו, צנוע אל מול התהליכים של החיים. מה שאני רציתי להזמין לדבר עליו הוא על אודות התמסרות שאיננה פסיבית, אלא כזאת שיש בה עבודה, התכוונות, צמיחה של משהו שיאפשר לנו להיות עם הזקנה".

 עד כאן, איתמר. מכאן, תור:

"לפני כעשרים שנה" ממשיכה תור, "פגשתי בנסיבות חברתיות חבר נעורים שלא ראיתי במשך שנים רבות. לימים הוא הפך לעורך דין ובשנינות עוקצנית שהיתה אופיינית לו עוד בנעוריו, ועוד לפני ששאל לשלומי הוא קבע עובדה ואמר: 'הזדקנת!' עניתי לו מיד 'ואתה בכלל לא!'

נראה לי שבכל מעגלי השיח הדברים שיעלו הם אותם דברים רק הכותרת וההדגשים הם שונים. חלק מכם מכיר את המונחים הבודהיסטיים, חלקכם לא, אבל זה איננו חשוב. זִקנה כולנו מכירים. אמי תמיד אמרה לי, והיא הגיעה לגיל של 101 שנה בצלילות מלאה: 'מי שאינו רוצה להיות זקן - צריך למות צעיר'.

בסוּטה 'אופג'טהאנה' שאיתמר הזכיר, הבודהה מצביע את ההרהור בזקנה כאחד מחמשת ההרהורים היומיים, ורבים מן "הבודהיסטים" מכירים אותה ואולי אף מהרהרים בה. אבל לסוּטה יש המשך, ואת ההמשך לא רבים  מכירים. בהמשך אותה סוטה הבודהה מבהיר מדוע יש להרהר בזקנה ובתהליך ההזדקנות, ומצביע עליו כאמצעי מועיל להבנה שלמה, כאזהרה מפני יהירות נעורים, מפני התנהגות לא מיומנת. יש חמישה גורמים שהתעלמות מהם או חוסר מודעות לגביהם היא הרת אסון עבורנו. כי יש דברים שבפזיזות, בטפשות, עשינו שאי אפשר לתקן עוד. הרהור בזקנה וידיעת הזִקנה שסופה מוות מונעת מאיתנו בצעירותנו שגיאות פטאליות. אבל מי מאיתנו כאדם צעיר הרהר בזקנה?

זקנה או הזדקנות הם תהליך טבעי של התפוררות שסופו ידוע. הזדקנות היא תעלת הלידה של המוות. השאלה עד כמה ההכרה ערה לעובדה הזאת, שלא חשוב עד כמה היא נשמעת פואטית, היא איננה מטאפורית ואיננה בגדר 'רעיון', כמו שמישהי חשבה [כששמעה את המשפט הזה]. ההִלָחֲצוּת בתעלת הלידה של המוות היא פיזית. כך הרגשתי. השאלה היא עד כמה אנחנו מודעים להתנסות בתהליך שסופו מוות. אם לא נסכים לקבל את התהליך הזה על התופעות השונות שהוא אוצר בחובו - הסבל לפתחנו.

כמו שמרסל דושאן אמר, שכל דבר הוא טוב כדי לעשות אִתּוֹ אמנות, כך כל מצב או תהליך בחיים הוא מצב טוב לעשות אתו עבודה. הזדקנות היא התקופה של דוקהה-ודנא (dukkha vedana), זמן של תחושות לא נעימות, אובדן אנרגית-חיים, כוח ויכולות פיזיות ומנטליות, ולעיתים היא מלווה בעצבנות ובכעס, כעס שיכול להיות גם תוצאה של תרופות הכרחיות. ראיתי את אמי מנסה ללחוץ על כפתורי שלט הטלויזיה או להרים קנקן מים, או לנסות לפעול אחר מענה אוטומטי. אנחנו שורים עם תחושות לא נעימות, ביודענו שהדברים לא יוקלו. זה זמן שבו אנחנו יכולים לבחון את יכולתנו להתמודד עם תחושות לא נעימות שאין לאן לברוח מהן, שאנחנו יודעים שהן אינן עומדות לחלוף או שיוקל לנו מהן. ובאופן זה, הזדקנות וזקנה מעמתות אותנו עם מה שהצלחנו לפתח בחיינו.

בסוטה על הצגת האמיתות, ה'סאצ'הויבהאנגה סוטה' במג'הימה ניקאיה, סריפוטה אומר:

"ומהי, חברים, הזדקנות? הזדקנותם של יצורים למסדריהם השונים, גילם הזקן, השברות של שיניים, האפרת שער, התקמטות העור, התדרדרות החיים, החלשות היכולות – זו נקראת הזדקנות".

בתהליך איטי בלתי ניתן לעצירה הולכים ונעלמים דברים רבים שהתרגלנו להיות מוגדרים על ידם. עבודתנו אבדה לנו ואתה גם הזהות המקצועית המדומה שאימצנו, הגוף שעליו היתה גאוותנו או לפחות הכלי שבו בטחנו, כבר איננו יכול שנסמוך עליו. האובדנים הפסיכו-פיזיים האלו מתרחשים אצלנו לא כאנשים צעירים אלא דווקא כשאיננו במיטבנו, כשאנחנו במצב של חסר. תחושת הבטחון ביכולות שלנו אובדת. זה מצב של אי בטחון, של אי ידיעה וזה יכול לירא. לגורם של פחד כולם התייחסו. איננו יודעים אם נוכל ללכת מבלי למעוד, לרוץ כדי לתפוס את האוטובוס בתחנה, ללמוד שפה חדשה. ויותר מכך, לעתים תחושת הענין שלנו בכל מה ששימח אותנו בעבר אובדת. ספרות, אמנות, מחול, מאבדים את כוח משיכתם ואת יופים עבורנו. האם זה מדכא? זה כבר חץ שני. מהבחינה הזאת הזדקנות היא אחד המצבים הטובים יותר לעבודה רוחנית, כי הוא מאפשר לנו הווכחות באמת, הפצעה של תבונה, של התפכחות לגבי המצב האנושי. איננו יודעים מה תהליך ההזדקנות צופן בחובו עבורנו. צריך אומץ רב כדי להזדקן.

כל תעשית היופי והתרופות נשענת על עיוות תפיסתי של מלחמה בהזדקנות הפיזית, של חוסר כניעה לתהליך טבעי, של תמיכה ב'בון טון' של להיות בן 70 ולהיראות כמו בן 50, על הנסיונות להתנגד למשהו שאי אפשר להתנגד לו. וכאן אני רוצה להדגיש את ההבדל בין הרפואה המערבית לרפואה ההודית הקלאסית בהתייחסות לזקנה. איור-וודה, ענף הרפואה ההודית, הוא מדע אריכות הימים [איור=חיים,  וגם בריאות, וודה=מדע]. גם הרפואה המערבית מדברת על אריכות ימים. אבל איזה הבדל תהומי יש בין מדע אריכות הימים ההודי למדע אריכות הימים המערבי. הרפואה ההודית מבקשת למנוע מחלות ולהאריך ימיו של אדם רק כדי שיוכל להגיע להווכחות, לשחרור, למוקשה (moksha), לאחר שהשלים בחייו מעגל שלם של אדם. מדע אריכות הימים המערבי - למה הוא מכוון?

אם חוסר המוכנות שלנו להודות בהיחלשות, בקריסה ובמחלות משתנה והופך להתמסרות למצב הפיזי מתוך תבונת חוסר הטעם וחוסר הצורך להלחם בו - שם מתגלה השחרור. כי אילו איכויות זקנה נושאת בחובה? לא רק של אבדן אלא גם של שחרור. התמהיל תלוי באדם וזו כבר שאלה של עבודה פנימית של חיים שלמים. אי אפשר להגיע לזקנה ולחוש שחרור אם לא עשינו עבודה של התפכחות. זקנה נושאת בחובה איכות של התפכחות. אם אנחנו מצליחים להתפכח מבלי שאכזבה או מרירות תתלווה לכך - זה נפלא! איכות נוספת היא של הודאה בקוצר יד. קוצר ידינו להבין מה שכל ילד בן עשר מבין. אם הודאה בקוצר ידינו אינה מלווה בתחושה של תבוסה - זה נפלא! איכות נוספת של הזדקנות היא זו של ויתור עמוק. אנחנו כבר לא נוכל להגשים את מה שרצינו ולא הספקנו או להמשיך ולעשות את מה שעשינו בכשרון כה רב במשך השנים. אם נוכל לוותר - זה נפלא!

זקנה והזדקנות הן עיתות קציר. עת קציר פירות הקאמה שנצברה בחיינו, פרי כוונותינו במחשבה, בדיבור ובמעשה. בזקנה אנחנו אוכלים את פירות הקאמה שנצברה. לעיתים הם מרים עד כדי כאב. שירה של אנה מרגולין המסכם את חייה כפי שנחקק על המצבה שלה מזעזע אותנו בישירותו:

"היא [עם שדי השיש הקרים שלה
ועם ידיה הדקות, הבהירות],
היא פזרה את חייה לריק,
על זבל, על שום דבר.

אולי רצתה זאת כך, אולי השתוקקה
לאומללות הזו, לשבעת סכיני הכאב,
לשפוך את יין החיים הקדוש,
על זבל, על שום דבר.

עתה היא שוכבת בפנים רצוצות,
רוחה המבוזה כבר עזבה את הכלוב,
עובר ארח, רחם עליה ושתוק.
אל תאמר שום דבר".

שיר המוות הזה תורגם על ידי קרן אלקלעי-גוט ופורסם במוסף התרבות של עיתון 'הארץ' ב-25.5.15.

לצד (בכוונה איני אומרת לעומת) שירה של אנה מרגולין, ישנו השיר של הנזירה סונה מתוך התריגאטה, שירת הנזירות מתוך קאנון הפאלי, שאותה בכוונתי לתרגם: 

סונה: אם העשרה 

עשרה ילדים בקִרְבי נשאתי, בערֵמַת המִצְרָפים האלו [כלומר, גופה].
נחלשתי מכך, בזקנותי פגשתי בנזירה.
מצרפים, מימדי חושים ואלמנטים, היא לִמְדה אותי את הדהאמה:
גִלַחתי שֵֹעֲרי, והתנזרתי.

בשומעי את הדהאמה בעודי עולת-ימים בדרך
עיני השמימית טִהרתי בזה הֶעֲבָר.
מחזורי חיי הקודמים נודעו לי, ממוקדת היטב בָּאֶחָד.
מדיטציה על ריקות פיתחתי, נטולת נושא, נטולת גבולות, מתוך אי-היאחזות.
שחרור מלא מנטל חמשת המצרפים - עץ שגזעו נכרת.

אני יורקת עליך זקנה.
לידה הושמדה. 

אמא שלי תמיד אמרה לי שאינני מבינה זקנה. ברור. היא היתה מבוגרת ממני בכ-40 שנים. כשאני הייתי בתחילת שנות ה-60 שלי היא התקרבה לשנתה המאה. זקנה יכולה לשמח אם השכלנו להיות, להתמסר, להיות ערים לתהליך ולומר בהשלמה "זה כך. הנה 'זה' שתמיד אמרו לנו שבוא יבוא". אם התעוררנו, נָבוֹנוּ, הפכנו נבונים, זקנה היא פתח של שחרור. שחרור במובנים שונים. במובן של האפשרות להיות ישרים. כבר איבדנו כל כך הרבה ומשא רב שעמסנו עלינו במהלך חיינו אינו מכביד עוד. כי אז אנו נפרדים מן ההתהוות החוזרת כגלגל.


 

 
< קודם
 
Back! Top!