מדיטציה, ויפאסנה, בודהיזם - בית בהאוונא
  דף הבית arrow עד שחמלה תתעורר
שבת, 22 יולי 2017
 
 
בית בהאוונא לוגו
עד שחמלה תתעורר הדפס דואל

עד שחמלה תתעורר: בודהיזם, מדיטציה, אהבה


Imageרומאן דהאמה (דהרמה) בין-ז'אנרי, הפורש את עקרונותיה ויופיה של הדהרמה הבודהיסטית במסגרת סיפור, עיון ושירה, כמפגש פסיכולוגי בין שתי דמויות נשיות: האני, מרצה מבוגרת באקדמיה תל-אביבית, ויאנה, סטודנטית צעירה שלִבּה הולך שבי אחריה. יאנה משנה תכניותיה לנסוע למזרח, ומתחילה להתוודע לדרך. במשך שנים הן נפגשות בקיטון המדיטציה הקטן של האני, ותקוותיה של יאנה למערכת יחסים מהנה מן הסוג הרגיל נכזבות.

האני, כנה ומדויקת, איננה מורה קלה. "לא בי התאהבת אלא בדרך", היא מבהירה מיד, מצביעה על הקשיים והַיִּפְעֲה במדיטציה פורמלית ובחיי יום-יום, ומטשטשת את הפער המלאכותי ביניהם. התרגול קשה מנשוא עבור יאנה, אבל בהדרגה נשברות התניות עִקְשות ונחלשים דפוסים אוטומטיים ומפציעה הבנה. מתרחש רגע מופלא של התעוררות. אט אט, הכרתה של יאנה מתאזנת, "הפר מאולף", מרחב חדש של התרחשויות נפרש בחיי שתיהן. התרגול כתרגול נשכח, העיון כעיון נשכח. החזרה אל ככר השוק היא שלמות מופלאה בה אין שום דבר מיוחד. הספר מסתיים בפרק ובו דיווח של גומא, בתה של יאנה, אודות חייה הבלתי רגילים עם שתיהן.

המסגרת הסיפורית, המתארת את השינוי שיאנה עוברת מדרך חיים סתמית לנזירות נטולת גלימה באופן המפנים את דרכה של האני, היא ספינה קלה המאפשרת לשאת את  המשא העיוני בספר. הסיפור, המתרחש בחלקו בתל אביב, בסביבה מקומית מוכרת, ובחלקו במנזר בודהיסטי באנגליה, נשען על התרחשויות אותנטיות ב"מילייה הרוחני" בישראל. בין פרק לפרק מפרידים פרקי שירה אוטוביוגרפית, המתפענחת כעולמה האישי העשיר והכאוב של  המחברת כילדה בשנות קום המדינה בעיר חיפה, כעלמה צעירה במדינות הים, וכאדם בוגר, בו הדברים מתפוגגים לכדי שחרור מוחלט מתוך התפכחות וויתור. פרוזה עיונית ושירה נמסכים ללא הבדל. הספר, קריאה לתשומת לב, להתפכחות, לראיית הדברים כפי שהם, מתאר תהליך טרנספורמטיבי המתרחש מתוך אמון עמוק ביכולת האנושית לטרנספורמציה.

תור גונן

Imageנולדה כמעט עם קום המדינה המחמיצה שעתה. פרשה במובנים רבים ולא רק ממשרתה במכללה. נושאת בחן את זקנתה לעת עתה. מתאבלת מאד על אמה המתה. כעת היא כותבת רק שירה לאחר שאימנה את ידה בכתובים יבשים של ב.א., מ.א. ודוקטורט ובמאמרים אין ספור בניסיון לפרוץ דרך עבור תחום איור ספרות הילדים בארץ. כעת מלאכתה נעשית בידי אחרים. בימים אלה היא עורכת את ספרה הגדול על האיור בו היא מבנה את התחום לאחר 30 שנות מחקר והוראה. היתה ברת מזל ללמוד את שיטת השטחות אצל פרופ' לואי גוטמן. באחד מן ה"לשעברים" הרבים שלה אצרה וניהלה את היחידה לספרות ילדים מאוירת במוזיאון ישראל, ירושלים, והיתה יועצת מדעית לתערוכות איור בבית אריאלה ובמוזיאון המדע בירושלים. ערכה ותרגמה לא את כל מה שנתנו לה לערוך ולתרגם בתחום ספרות ילדים. תרגמה ביחד עם איתמר בשן את ספרו של אג'אהן סומדהו "מודעות אינטואיטיבית", ועומדת להוציא לאור את "דממת ההוויה", ספרו של אג'אהן וירדהאמו. מתרגלת ומורה לויפאסנה, מקימה-שותפה של "בית בהאוונא", מרכז ללימוד ולתרגול דרך החיים  הבודהיסטית בתל-אביב והנציגות האזורית של התאחדות הבודהיסטים הכלל עולמית. כותבת כעת את ספר שיחות הדהאמה שלה ושל איתמר בשן. מכירה תודה עמוקה לתנאים, מעודדת צעירים ותומכת בזקנים.

רכישה והזמנה

* ניתן לרכוש את הספר ישירות מהסופרת במחיר מיוחד של 45 ₪
* ניתן להזמין את הספר בדואר רשום בתוספת דמי משלוח. המחאה ע"ס 60 ₪ יש לשלוח אל:
  תור גונן רחוב דה האז 6 ככר מילנו ת"א 62666 (נא לציין כתובת למשלוח הקבלה)
* להזמנה טלפונית התקשרו 03-6025429

בקורות קוראים

 ספר יפיפה, פואטי ורגיש להפליא, שמכניס לחבילה בלתי אפשרית אחת את סיפור אהבתן של שתי
 נשים, עיקרי הבודהיזם, וישראל של היום ושל פעם. סיפור האהבה הנוגע ללב מחלץ  באלגנטיות את הספר (ואת הבודהא) מהמלכודת הבודהיסטית הדידקטית ומפיח בו חיים מלאי רגש, תבונה ועצב.
למרות הנושא יוצא הדופן, ספרות עברית במיטבה.  (ניצן מיכאלי)

המלצה חמה ביותר לספר "עד שחמלה תתעורר" (או בשמו המלא: "עד שחמלה תתעורר גם
 רחמים יספיקו"). את הספר קראתי בשתי גמיעות גדולות, האחת לפני כשבועיים והשניה בסוף
 השבוע שעבר. פשוט לא יכולתי להניח אותו מידי והסיבה שבכל זאת הייתה הפסקה בקריאתו היא
 משום כורח נסיבות החיים.  בפעם הראשונה שאחזתי את הספר בידיי וקראתי בו עד אמצעו,
בקושי רב הצלחתי להתנתק ממנו והייתי רועד ונרגש עד דמעות. בפעם השניה שקראתי בו לא לא
 יכולתי להניח אותו עד לסיומו, רגע בו פרצו הדמעות מעיניי. מעבר לכתיבה הכל-כך מרתקת,
המעודנת והחריפה גם יחד, אני חושב שספרה של תור גונן הוא אחד מהספרים החשובים ביותר
 שנכתבו בישראל, אם לא החשוב שבהם ממש. ולא משום האסטתיקה הנפלאה שלו, אלא משום המסר
 הכל-כך חשוב שגלום בו: כל שינוי אמיתי לטובה שנרצה לעשות בחיינו, בין אם יהיה זה אישי,
חברתי, כלכלי או בכל תחום אחר בחיים ובעולם, תמיד, אבל תמיד מתחיל מפיתוח וטיפוח
 התודעה שלנו, משהו שבתמצות רב ובאופן מחמיץ כלשהו אפשר לתאר כ - "החלשת האלמנטים
 השליליים שבתודעתנו עד להכחדתם המוחלטת והעצמת האלמנטים החיוביים שבתודעתנו עד
 למקסימום האפשרי".   (שלמה שפיר שנטידווה)

"אדם אינו בוחר את הדרך שבה ילך. הוא פשוט פוגש בה והיא נפתחת לו כשהלב נכון לקראתה". במפגשים מופלאים וחסרי פשרות פורשֹ הספר את דרך הדהרמה כדרך חיים. כאן, עכשיו, ללא התייפייפות וחנפנות, מוצגת הדהרמה בפשטותה ויופיה. לאט ובסבלנות ותוך קילוף שכבות של זיהומי חיינו אנו נקראים להתבוננות מעמיקה באוטומט המפעיל אותנו וניצבים בפני האמת שלא תמיד מחמיאה לנו. יחד עם זאת, החמלה עוטפת אותנו וקוראת לנו להמשיך בדרך תוך אמון מלא בה ובמורה. מי שליבו נכון ימצא בספר את תמצית הדרך, יפגוש מורה ונזירה הצועדת בבטחה בה ומשמשת כאלומת אור בהירה. מי שפוגש בדרך לראשונה יוכל למצוא בספר נקודת התחלה מופלאה לעולם האמת. תור אהובה ויקרה, תודה על המילים המופלאות שבחרת בספר, תודה על דרך חסרת פשרות ואמת אחת.   (דפנה ירוחם)

ספר שמרתק אותי ומרגש אותי כאחד. אני קוראת ומוצאת את עצמי מתחברת להמון מקומות
 בתוכו- למקומות הקשים יותר, למשברים, להרמת ידיים, אבל גם לרצון להמשיך, למאבק, לחיפוש.
את מעלה שאלות שאני מנסה לשאול את עצמי, לחדד לעצמי, לבדוק את האמון ומאיפה אני מונעת
 ולאיזה כיוון. לפעמים אני לא רוצה שייגמר אולי כי כשאני קוראת אז יש לי מורה פרטית
 שהולכת איתי יד ביד. מודה לך, תור, על הכתיבה המופלאה שלך שמשלבת נגיעה במקום הכי קטן
 ואינטימי עם ראייה רחבה יותר על החיבור של כל התופעות בעולם והשפעתן אחת על השנייה.
מודה לך על ההשראה האדירה דרך הספר ובסדנא!באהבה עמוקה ליהי.   (ליהי בללי)

צללתי אל תוך הספר ללא יכולת להתנתק ממנו, מה שמעיד על זרימת הכתיבה והמגנטיות הגדולה
 שלו הישר מן ההתחלה. לאורך כל הספר עמדה בפני דילמה גדולה, האם לקרוא לאט ולהתעמק
 בדהרמה ובמשמעויות השיעורים המועברים בספר, או לקראו בקצב הרומן והעלילה, כך שמצאתי
 את עצמי במעין מתח, קורא וחוזר, קורא וחוזר.הקריאה בהנאה ובשקיקה עם העברית הכל כך
 תורית נמצאת שם כדי לעורר אותנו הקוראים, ליצור עניין מצד אחד, אך יש בה גם את מה
 שמדייק את החוויה, מחייב את הקורא לחשוב, כך שהקריאה האוטומטית לא מדלגת על מילים,
למרות השפה המאתגרת לא מתעוררת התחושה שלפעמים מתלווה לספרות עיונית קשה וגבוהה שבה
 לעיתים נראה שצריך לקרוא שנית כדי להבין.חווית הדהרמה המסופרת נראית כל כך דומה
 לחוויה האישית שלי עד ששאלתי האם מסופר עלי? האם זו החוויה של כל ההולכים בדרך? הרגשות
 והתחושות דומים באופן מפחיד ועצוב. למרות סופו "המושלם" הסיפור אינו אופטימי, להיפך!
מחשבה שעברה בי בעת שטיילתי בפארק, שבעוד כדורים (כמו פרוזאק) שניתנים לסובלים מחוסר
 אושר יוצרים את האשליה שהאושר נוכח, הדהרמה מרסקת את תפישת האושר כך שנותרת בידנו רק
 אפשרות אחת, להיות נוכחים ולחיות כאן ועכשיו עם כל מה שיש בו, רגעים עם רגשות שמחה, עצב,
כעס, ותשוקה - התבוננות אין סופית....בפרק האחרון הסיפור יוצר באופן מדהים מציאות שמצד
 אחד נוכחת ברגע ומצד שני מרגישה כמו טראנס לא מציאותי שבו הקשר בין המציאות לדמיון
 נראה רופף ומרגיש כמו מציאות אלטרנטיבית – חלום! למי שמכיר, דמותך זועקת מכל פסקה
 בספר, זאת הן בדוגמאות המוכרות, בשפה התורית הייחודית, החיבוק והאהבה, הרצינות
 והתחושה שאף מבט, מילה וחיבוק אינן סתמיים תמיד עם כוונה נכונה וראיית רנטגן.  מעבר
 לכל המעלות של הכתיבה והסוקה שעולה כתוצאה מהקריאה בספר אפילו למתרגל שנחשב מנוסה
 נמצא מה ללמוד, אני בטוח שהספר יהיה מועיל להרבה מתרגלים. אני שואל את עצמי במאמר
 מוסגר האם הספר מתאים גם לאלו שעדין לא החליטו ומתלבטים האם ללכת בדרך, האם זהו ספר
 שיקרב אנשים לדרך בראשית דרכם או ירחיק אותם?...  אין לי ספק שהספר חיוני, חדשני ויוצר
 ז'אנר שלא היה קיים, הז'אנר החדשני הכרחי בספרות הדהרמה בכלל ובעברית בפרט, זו דהרמה
 עצומה ובעברית!!! בשפה שכולנו מבינים ללא צורך בתרגומי שפה, תרבות ופרשנות.  שאפו!!!
הלוואי שתמצאי את הדרך והכח לכתוב פרקים נוספים או ספר נוסף.   (ערן גרבר)

הספר "עד שחמלה תתעורר" מעורר את הרצון להיות מוזמן לקיטון הסתו של האני ולהתמסר
 לדרך, גם לדרך, גם לזה ההולך בה שנים רבות. הקריאה בספר כמו תהליך מדיטטיבי מעבירה את
 הקורא בשבילי הדהאמה וההתנגדויות העולות בזה הפוגש בה לראשונה. קריאה ראשונה רק
 מעוררת לקריאה נוספת לעיון מעמיק, ממש כמו הדרך. ספר נפלא, לחבק, לחבק ולקרב ללב,
בתשומת לב...   (דליה שילוני)

"...כתיבה של אמת, כנות וטוהר, חסרת פשרות ומזככת, מלאה בהכל וריקה מהכל. כתיבה של הלב... אין מילים שמתארות את התמורה, העבודה המעשית ופתחון הלב לנוכח המפגש עם הספר." 
(אלין מלול)

"לפוסע את צעדיו הראשונים בשדה תרבות לא מוכר מהווה הספר מיגדלור הקורן אלומתו למרחבים המוחשכים. סיפורת מרתקת, מאתגרת היוצרת הבנה מחד וקבלה מאידך... ספר לימוד ומִקְראה נפלא..."
(יוסי גולן)

אכן מופלא מכל מופלא! תור גונן, בכתיבה נדירה, חד-פעמית, פורשת את יֹפיה של הדהאמה, של הדרך הבודהיסטית וההליכה בה, את הפשטות והעומק. מבארת תפיסות שגויות אודות מדיטציה ו'רוחניות' בהצגה ישירה של התרגול כפי שהוא. תהליך מתמשך שאינו לינארי, המלווה בקשיים, בספקות ובייאוש. וכן, בתובנות ובהכרת העצמה הטמונה בפיתוחן של תשומת לב וערות. דרך מפגשן של מורה ותלמידה מוגשת הדרך על מגש של כסף ומזמינה את הקורא להיווכח. הספר, כמקום מפגש עם מצבים מוכרים ומשותפים להולכים בדרך, תומך בהליכתם שכן, כל שנדרשת היא התמדה, להמשיך ללכת. "שוב ושוב". באֵמון. אמון בדרך ובמורה. הדרך אינה שמורה למורים ידועי שם ולנזירים עוטי גלימה. הדרך אינה נסתרת, היא גלויה, נוכחת.
קטעי השירה החותמים/פותחים כל פרק, מילים מבקעות לב. מפגש בסבל, בסיבת הסבל, בהפסקת הסבל ובדרך להפסקת הסבל. ארבע האמיתות הנאצלות. כך, המילים מבקעות את מה שמילים אינן יכולות לבקע. את הימצאות הסבל בהפסקת הסבל, החיים במוות, הזוהמה בטהרה, התבונה בבורות, ההיאחזות בויתור ולהיפך. הכל מצוי באותו המקום ממש. תודה, תור. על המתנה הנפלאה, הברכה הנעלה, על הדהאמה שאת מעניקה בנדיבות, באהבה ובפתיחות מלאה שאינה מובנת מאליה. 
(ענת פורת)

"היי תור. אני קוראת את הספר והוא מדהים. אני פשוט לא יכולה להפסיק [אפשר לחוש בהתרגשות]... איזו כתיבה ואיזה עומק ואיזו בהירות ואיזה... אני לא מוצאת את המלה... ממש סוחף! הייתי באמצע קריאת ספר אחר ובהסתקרנות התחלתי אתמול ומאז אני לא יכולה להפסיק... ענק! את ענקית".
 (אירית אומנית, במשיבון)

http://7minim.wordpress.com/2012/08/22/gonen_book/
(תור, בבלוג של תומר פרסיקו)

 מתוך הספר

מִטִּבְעִי אֲנִי

 הָרוּחַ בִּמְעוֹפָהּ
 וְחַיַי - בְּמָקוֹם אֶחָד.

מִטִּבְעִי אֲנִי
 זְאֵב בּוֹדֵד
 וְחַיַי - מִשְפָּחָה.

מִטִּבְעִי אֲנִי
 חוֹפֶזֶת כֹּה
 וּבְעֵרָתִי
 אִטִּית כָּל כָּךְ.

לָזֶה יִקָּרֵא שִיעוּר

 בְּסַבְלָנּות.

..."הזיהוי הוא הגורם החשוב הראשון בחיים ובדרך. זיהוי המורה. אבל מה מכין אותנו לפגישה הגורלית? מה הופך אותנו בשלים למפגש עם מורה, עם דרך? איך נזהה? איך לא נהיה שבויים בדעות אודות המורה, במה שאנחנו רוצים שהוא יהיה - גבר או אשה, זקן או צעיר, מפורסם או נחבא, בעל גלימה או נטול גלימה, סגוף או מלא גוף, יודע נימוס או מטורף גמור, פקיד או פרופסור.
אלו היודעים וודאי יאמרו: סבל. סבל הוא זה המכין אותנו לפגישה הזאת. בפחות מזה כלום לא יקרה. כדי לזהות מורה או דרך לא תספיק לנו עוד אותה אי-שביעות-רצון רגילה, חוסר- נחת שניתן להסדירו על ידי סרט, בית קפה, טיול, בגד חדש, מין מזדמן. ואני, כמו אלו שאינם יודעים, אומרת שכל אשר נחוצה היא אהבה. אהבה מסדר גודל אחר או ידיעה ברורה שהחיים כפי שחיינו אותם עד כה אינם אפשריים לנו עוד. שהם הגיעו לקיצם".

מִי שֶפָּגַש בַּדֶּרֶךְ

 מַה לּוֹ
 כִּי יָלִין?

בַּר-מַזָּל
 יִשְֹמַח בְּחַיָּיו
 כִּי
 כְּשֶהַנִּשְֹגָּב תּוֹקֵף,
הַפָּשוּט מִתְגַּלֶּה
 כָּךְ

 בִּמְלֹא יָפְיוֹ

גלימה היא רק גלימה, מוסכמה היא רק מוסכמה
 היום יום שבת אביבי ונפלא. אינני עובדת. אני מודה בלבי לזמן הפנוי, למזג האוויר, לעצם קיומו של המנזר, להאני, ללואנג-פור, לתנאים ולנסיבות שהביאו אותי עד הנה ולא נתנו לי לשגות. אני הולכת לטייל. הרי כבר הייתי בארץ הזו בעבר. מעולם לא עלה בדעתי להביט בשמיים, לטייל בפארקים, לשאוף לתוכי את האוויר הגשום. תמיד מיהרתי, מוכת-תרבות, מגלריה לגלריה, מסרט לסרט, מחנות ספרים לחנות ספרים. אֲבדתי לחלוטין ואיבדתי עצמי בריצה הזאת. היום לא מצאתי בלבי כל גנאי או כעס או תחושת החמצה.

רוזי, אמו של חביב-לבי היתה אומרת לי 'יא, יא, דו ביסט די אהאוויגה שטודנטין!' 'כן כן את הסטודנטית הנצחית!'. לעתים, במהלך מדיטציה או מטלות היום-יום אני נבהלת. קוראת קוראת, שומעת שומעת, מתרגלת מתרגלת, הולכת לשיעורי סוּטוֹת ונאלמת. הבודהה-דהאמה היא אוקיינוס ענק ואני טובעת! בחיים אני לא אדע כלום! מרגיעה את עצמי, אני אומרת שזה בכלל לא חשוב. כרגע אני מבינה נקודה אחת וזה יביא אותי להבנה נוספת, ובכלל, הכל מתחיל מהכרה רעננה, מעמדה של לא-יודעת ומוטב להוותר בה. דקה-דקה שאין מעבר לה דבר. והימים מלאי ברכה. הכל הגיוני לגמרי ומופלא מכל מופלא, חדש ומוכר כאחד. מהיכן?

 
 
Back! Top!