מדיטציה, ויפאסנה, בודהיזם - בית בהאוונא
  דף הבית arrow הרהור ולימוד
ראשון, 24 ספטמבר 2017
 
 
בית בהאוונא לוגו
מחלוקת של בורים הדפס דואל

מחלוקת של בורים: הארהנט והבודהיסטווה 

(שיחה של איתמר בשן במסגרת "שבילים רבים, דהרמה אחת" 17.12.2010)
(ציטוטים מתוך הסוטות: בתרגום חופשי)

מאז שתור ואני פתחנו את בית בהאוונא לפני קרוב ל-9 שנים, אנחנו נוהגים לארח בו מורים ממסורות שונות. אני עצמי מתרגל מתוך זיקה עמוקה למסורת נזירי היער התאילנדית, ובעיקר ללימוד ולתרגול של אג'אהן צ'ה ואג'אהן סומדהו. גם אם זה לא מדויק, אפשר לומר שהתרגול שלי הוא תהרוואדי. לפני שנתיים אירחנו רינפוצ'ה מהמסורת הטיבטית. מורה מכובד בעל ידע רחב, האהוב מאד על תלמידיו בישראל וברחבי העולם. רוב משתתפי המפגש היו תלמידיו. בשיחה, רינפוצ'ה עמד על ההבדלים בין זרם ההיניאנה (שם גנאי לזרם התהרוואדי) לבין זרם המהיאנה, ותיאר, בשביעות רצון מעודנת אבל נוכחת, את ההבדל בין התפיסה האגוצנטרית והאגואיסטית של הארהנט, לבין ההבנה חובקת-כל והאלטרואיזם מלא החמלה של הבודהיסטווה.

תור ואני הבטנו זה בזו והיה ברור לנו שאנחנו נוהגים באיפוק ושותקים. אבל הקשבתי לרינפוצ'ה בתחושה של צער עמוק. חשתי צער, לא כי הוא כינה "אותי", את המסורת שאני מתרגל ואת המורים שלי, שבהשראתם פתחנו את הבית שבו הוא התארח ודיבר, בשמות גנאי כמו אגואיסטים, אגוצנטרים, היניאנה. מה שציער אותי כ"כ היה לראות עד איפה העיוורון מגיע. רינפוצ'ה הוא גלגול מוכר של לאמה טיבטי. אבל גם אם אנו לא מאמינים בגלגולים ובהזדמנויות שהיו לו ללמוד ולתרגל בחייו הקודמים, עדיין יש מאחוריו עשרות שנות לימוד ותרגול בחיים אלה. חיים שלמים מוקדשים לפיתוח חכמה וחמלה, וזה הפרי? התנשאות ילדותית וכיתתית? ויכוח על מי שווה יותר?

וזה לא שויכוחים כאלה זרים לי. אני זוכר עוד כילד את הויכוחים בין אוהדי מכבי והפועל. באוניברסיטה, אלה היו ויכוחים בין הפסיכואנליטים לביהביוריסטים. ידועה המחלוקת המרה בין חסידים למתנגדים, שכללה חרמות ונידוי. "אני צודק, הוא טועה", זה ויכוח חוצה תרבויות, אינטליגנציה, גיל ומגדר. כי אין גבול לבורות האנושית, והיא לא פוסחת גם על אנשים חכמים ומלומדים כמו רינפוצ'ה. ומדוע זה כך? כי עד שאדם אינו ער לחלוטין, קיימת בו מידה של בורות, מידה של יוהרה, מידה של השוואת עצמו לאחרים, מידה של היאחזות ב"אני, עצמי ושלי".

כפי שאני רואה את זה, ההבחנה בין אידיאל הארהנט לבין אידיאל הבודהיסטווה היא הבחנה של אנשים בורים, עם אבק בעיניים, שלא התעוררו לטבע הריק של המציאות. ארהנט, בהגדרה, הוא מי שאין בהכרתו שריד של בורות, שריד של היאחזות באידיאות אשלייתיות של "אני, עצמי ושלי". ובהיעדר אגו – איך יכול להיות שם אגואיזם? לומר שארהנט הוא אגואיסט זה אוקסימורון. סתירה פנימית.

אבל בואו נניח לארהנט, לזה שהתעורר והשתחרר לחלוטין. מה עושה אדם, שעדיין לא התעורר לחלוטין, ההולך בדרך הארהנט? בו אני מבקש להתמקד! למה הכוונה כשנאמר שהוא אגואיסט? האם לפתח הבנה נכונה וכוונה נכונה, שני האיברים הראשונים בדרך, זה אגואיזם? כוונה נכונה היא כוונה של ויתור, כוונה של היעדר רצון רע, כוונה של היעדר אכזריות. האם זה אגואיסטי? אדם ההולך בדרך הארהנט מפתח דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים נכון. בשביל מה? ועבור מי? הוא מדבר לעצמו שהוא צריך לפתח דיבור נכון? שמירת כללי האתיקה נחשבת כמתנה שאדם נותן לכל היצורים החיים כך שיוכלו לחיות ללא חשש וללא פחד מפניו (AN8.39), האם זה אגואיזם? אדם ההולך בדרך הארהנט מפתח מצבי הכרה של אהבה חובקת כל, של חמלה אינסופית, של שמחה בשמחת הזולת – האם זה אגואיזם? מה האיוולת הזו? כמה תבונה וכמה חמלה יש בכינויו של אדם נאצל כזה בשמות גנאי?  

באחת הסוטות (הקצרה בגוסינגה MN31), מסופר שהבודהה הלך לבקר שלושה מבכירי תלמידיו, ארהנטים, שהתבודדו בגן ביער עצי-הסאלה בגוסינגה. שומר הגן, שראה אותו מתקרב ולא זיהה אותו, אמר לו: "אל תכנס לגן זה, מתבודד. נמצאים כאן שלושה אנשים המבקשים את טובת עצמם. אל תפריע להם". מה שהשומר ראה זה שלושה נזירים מכובדים, השוהים בהתבודדות ומתרגלים את הדרך. הוא מכבד אותם, שומר על פרטיותם, אבל התפיסה שלו לגבי מה שהם עושים היא ברורה: הם "שלושה אנשים המבקשים את טובת עצמם". אגואיסטים.

כמובן שהנזירים אומרים לשומר לאפשר לבודהה להכנס לגן, ולאורך הסוטה הבודהה שואל את אנורודהה, הבכיר שבנזירים, כיצד הם חיים יחד, כיצד הם מתרגלים, מהם ההישגים המדיטטיביים שלהם. אנורודהה מתאר בפני הבודהה איך הם נכנסים לג'אנה הראשונה, ולשניה, ולשלישית, ולרביעית, ואז לארבעת המצבים המדיטטיביים העמוקים והגבוהים ביותר. לכאורה, נראה ששומר הגן צודק בדבריו: שלושה נזירים אלה, המתבודדים מהחברה כדי לתרגל מצבים מדיטטיביים עמוקים ונשגבים, נראים כמי שמבקשים את טובת עצמם בלבד.

אבל אז, בסוף הסוטה, הבודהה אומר: "אם העולם על כל אליו, המארות והבראהמות, דור זה, על מתבודדיו והברהמינים שלו, נסיכיו ואנשיו, יזכרו את שלושת המכובדים הללו בלב בוטח, זה יוליך לרווחתו ולאושרו של העולם לזמן רב. ראה, דיגהא (הוא אומר לבן-שיחו), כיצד שלושה מכובדים אלה מתרגלים לרווחתם ולאושרם של רבים, מתוך חמלה לעולם, לטובתם לרווחתם ולאושרם של אלים ובני אדם". שלא כשומר היער, הבודהה אומר אמירה מדהימה: שלושת הארהנטים מתרגלים מתוך חמלה לעולם! איך אנחנו יכולים להבין את האמירה הזאת?

רמז לכך אפשר למצוא בסוטה אחרת (SN16.5), בה הבודהה אומר לארהנט מהאקספה, הידוע כבעל נטיות לסגפנות: "אתה כבר זקן, קספה. אולי הגיע הזמן שתפסיק ללבוש את גלימות הסמרטוטים שלך, שתפסיק לאכול רק מקיבוץ נדבת-מזון, ותפסיק לישון ביער? הגיע הזמן שתלבש גלימות הניתנות ע"י בעלי-בתים, שתיענה להזמנה לארוחות אצל בעלי בתים, ושתבוא לשהות יחד איתי".

קספה דוחה את ההצעה, ומכריז את מה שנחשב ל"שאגת האריה" שלו, ללימוד שלו. הוא אומר לבודהה:
"מזה זמן רב אני מתגורר ביער ומדבר בשבחי השהיה ביער; מזה זמן רב אני אוכל רק מקיבוץ נדבת-מזון ומדבר בשבחי אכילת מזון-נדבות, מזה זמן רב אני לובש רק סמרטוטים ומדבר בשבחי לבישת גלימות סמרטוטים; מזה זמן רב אני בעל משאלות מעטות ומדבר בשבחי מיעוט המשאלות; מזה זמן רב אני שבע-רצון בחלקי ומדבר בשבחי שביעות הרצון של אדם בחלקו; מזה זמן רב אני מתבודד ומדבר בשבחי ההתבודדות".

הבודהה שואל את מהאקספה: "מה התועלת שאתה רואה בדרך התרגול הזו?" ומהאקספה עונה לו שהתועלת היא כפולה: "אני רואה בכך שהיה נעימה עבור עצמי בחיים אלה (מבקש את טובת עצמו, או "אגואיסט"), ויש בי חמלה כלפי הדורות הבאים, כשאני חושב, 'מי ייתן והדורות הבאים ילכו בעקבות הדוגמה שלי. כשהם ישמעו על התלמיד הער של הבודהה שחי ביער וקיבץ את מזונו ולבש גלימת סמרטוטים והיה בעל משאלות מעטות והיה שבע רצון במה שהיה לו וחי בהתבודדות, אולי גם הם ירצו לתרגל באופן דומה, וזה יוליך לאושרם ולרווחתם לזמן רב'". והבודהה אומר לו "טוב, טוב, קספה! אתה מתרגל למען רווחתם ואושרם של רבים, מתוך חמלה לעולם, למען הטוב, הרווחה והאושר של דוות ובני-אדם. לכן, קספה, המשך ללבוש את גלימת הסמרטוטים, לקבץ את נדבת מזונך ולהתבודד ביער".

קספה אומר במפורש: אני מתרגל לטובת עצמי ואני מתרגל לטובת העולם כולו! כי משהתעוררנו, אם באמת הבנו, איזה הבדל יש בין טובת עצמנו לבין טובת העולם? קספה היה ארהנט, חפשי מבורות, אבל הוא לא הפסיק לתרגל אף שמטרתו הושגה. הוא ממשיך לתרגל מתוך חמלה כדי לשמש השראה ותזכורת לאחרים, שנולדו ושטרם נולדו.

כעת, כשמדברים על כך שבודהיסטווה נודר שלא לעזוב את גלגל הסמסרה לפני שאחרון היצורים בעלי התודעה השתחרר, איך הוא בעצם עוזר להם לעשות זאת? הרי גם הבודהה בכבודו ובעצמו לא יכול היה לשחרר אף אחד, אלא רק ללמד ולשמש דוגמא. מה עוד יכול הבודהיסטווה לעשות, מתוך חמלה, כדי לעזור לאחרים להתעורר?

ב"הדרשה על הבודהיסאטווה של החמלה הגדולה" בסוטרת הלוטוס נאמר (בתרגומו של מאיר זוהר בספר "חופן של עלים"): 

"אם בבית המשפט אותנו יתבעו
אם נתמלא אימה בלב המלחמה,
נזכור בתשומת לב את החמלה הגדולה
וכל אויבינו יהפכו לחברים.

אם עצורים על ידי השלטונות
גזר דין מוות יהיה עונשנו,
נזכור בתשומת לב את החמלה הגדולה
ובליבם יתגלו שמחה ומחילה.

אם, אסורים וכבולים בשרשראות
את ידינו ורגלינו בסד ישימו,
נזכור בתשומת לב את החמלה הגדולה
ונשתחרר לחופשי במהרה"

העזרה של הבודהיסטווה היא בכך שנזכור אותה נזכור בתשומת-לב. האם לשמש דוגמא לחיים מעוררי השראה, מתוך חמלה, לא עומד בקריטריון של רינפוצ'ה, שמשבח את הבודהיסטווה ומגנה את הארהנט? האם אפשר לומר שמהאקספה ואנורודהה לא פעלו מתוך חמלה לטובת כל היצורים? האם הם ארהנטים הפועלים לטובת עצמם, או בודהיסטוות הפועלים מתוך חמלה לטובת כל היצורים בעלי התודעה? איפה ההבדל? האם נזירים ממסורות תהרוואדיות כאג'אהן מאן, אג'אהן צ'ה, אג'אהן מהאבואה ואג'אהן סומדהו תומכים בתרגול של תלמידיהם, שמקרב את אותם תלמידים לשחרור, פחות מהדלאי לאמה, מטיק נהאת האן, מסוזוקי רושי או מטנזין פאלמו?

כשטנזין פאלמו, אשה מדהימה ההולכת בדרך הבודהיסטווה, בוחרת להתבודד במשך 12 שנים במערה, איש לא מאשים אותה שהיא אגואיסטית המבקשת את טובת עצמה. ובצדק! הדרך שלה מעוררת השראה, לא כי זו דרך הבודהיסטווה, אלא כי היא מלאת השראה וכנות וחכמה וחמלה ויופי. אדם לא יכול לחלץ את מי שלכוד בביצה טובענית אלא אם כן הוא עצמו עומד על גדה מוצקה (MN8). איך נעזור לאחר להתעורר אם לא קודם נתעורר בעצמנו?

בעיני, אי אפשר להפריד בין טובת עצמי לבין טובת הזולת. כשאני מתרגל באופן המחליש מצבי תודעה של עוינות, חמדנות, קנאה, דעות קדומות ובורות, ומעודד הפצעה של מצבי תודעה כמו נדיבות, טוב לב, סובלנות וחמלה – האם אני מרוויח מזה? וודאי! האם הסביבה מרוויחה מזה? וודאי! הבחנה בין טובת עצמי לבין טובת הזולת עוברת בתודעתם של בורים, לא בתודעתם של ערים. אם הבנו ריקות, אם הבנו התהוות גומלין, איך נוכל להמשיך ולחשוב שמישהו פועל לטובת עצמו ואין לזה השפעה מיטיבה על הזולת? ולהיפך!

וכמובן, כשאנחנו אומרים שאדם "פועל לטובת עצמו". חשוב שנזכור את הקונטקסט! חשוב להבין שהכוונה היא לא לטובת עצמו במונחים החברתיים, למשל אדם שעושק את כספו או את ארצו של הזולת, או נדבק לכסאו או אינו מרפה מתמלוגי הגז! גם אם זה נראה כך, אדם כזה אולי פועל למען הנוחות וההנאה שלו, אבל לא באמת פועל לטובת עצמו, מאחר והוא מחזק מצבי תודעה של חמדנות, עוינות ובורות. כשמדברים על ארהנט כמי ש"פועל לטובת עצמו", הכוונה היא שהוא פועל כדי להשתחרר מבורות, מעיוורון, מעיוותים תפיסתיים. כדי לעשות זאת, הוא מטפח מצבי תודעה מיטיבים וחומלים, ובודאי שמצבים אלה תומכים לא רק בטובתו אלא גם בטובת הזולת.

באחת ההזדמנויות, הבודהה היה עד למחלוקת בין לוליין לשוליה שלו סביב השאלה האם, בזמן ההופעה האקרובטית שלהם, כ"א מהם צריך לשמור על עצמו, או שכ"א מהם צריך לשמור על השני. הוא היה נחרץ כשאמר: "בשומרו על עצמו, אדם שומר על אחרים; בשומרו על אחרים, אדם שומר על עצמו". ושני המשפטים קשורים זה בזה ואין להפריד ביניהם! (SN47.19)

בהמשך הסוטה על הלוליין, מתבהרת הכוונה העומדת מאחורי שני משפטים אלה: בשומרו על עצמו ע"י תרגול מדיטציה, אדם שומר על אחרים; בשומרו על אחרים ע"י פיתוח אהבה חובקת-כל וחמלה כלפיהם, אדם שומר על עצמו, כי הוא מצליל ומצהיל את תודעתו. האם זה לא מה שעושה אדם ההולך בדרך, בין אם הוא במסלול הארהנט ובין אם הוא במסלול הבודהיסטווה? הוא מתרגל מדיטציה ומפתח אהבה חובקת-כל וחמלה.

כדי להתעורר לחלוטין, אדם חייב להתעורר לעובדה שכולנו שזורים באותו מארג עצמו, מתהווים הדדית, ולרווחה שלנו יש השפעה ישירה על הרווחה של האחר. יש גבול למידה בה אנחנו יכולים לקפח, לדכא, לכבוש, לעצום עין לגבי סבלו של האחר, מבלי שזה ישפיע עלינו. יש גבול לכמות הפסולת שאנחנו יכולים לטמון בחצרו של השכן מבלי שהסרחון והזיהום והמחלות יגיעו אלינו. יש גבול למידת ההתפתחות הפנימית שאנחנו יכולים להגיע אליה אם אנחנו פועלים מתוך ראיה אגואיסטית וחמסנית. האם ארהנטים באמת לא מבינים את זה?

היום, עשרה בטבת, הוא אחד מארבעת הצומות על חורבן הבית, והוא גם יום הקדיש הכללי לנספים בשואה שיום מותם לא נודע. חורבן בית שני התרחש כתוצאה משנאת-חינם בין קבוצות שלא יכלו לסבול זו את זו. גם השואה התרחשה בגלל יוהרה ושנאת חינם של קבוצה אחת כלפי קבוצה אחרת. מאז ומעולם, אחיזה בדעות, בהשקפות, באידיאות, בתפיסות וברעיונות, היתה מקור לא אכזב למריבות, לויכוחים, למחלוקות ולמלחמות. בהקשר זה, אפשר לקרוא את סוטת כדור הדבש MN18)), או פשוט לקרוא עיתונים יומיים ולהאזין למהדורות החדשות. ויכוחי סרק ויוהרה מקורם בבורות, לא בתבונה, והתוצאה שלהם היא תמיד הרת אסון.

ולכן דבריו של רינפוצ'ה עוררו בי צער. בעיני, כל ההבחנה בין הארהנט לבודהיסטווה היא השקפה מפלגת ולא מועילה, שיש לסלק אותה. אני חושב שבמקום בו אנשים ערים עומדים, הבחנה כזו לא יכולה להתקיים.

אני מתנצל אם פגעתי במישהו בדברים שלי, לא היתה לי כל כוונה כזו.
ותודה שהקשבתם לי בסבלנות.

 
< קודם   הבא >
 
Back! Top!